מה שפוטבול עושה לילדים האמריקאים, ואיפה הוא מאבד אותם

כדורגל הוא ספורט הילדים המאוחד הנצפה ביותר בארצות הברית. על פי סקר שחקני הנוער של מכון אספן לשנת 2025, 53.4% מבין שחקני הנוער הנוכחיים שיחקו כדורגל מאורגן בשלב כלשהו בחייהם. זה עולה על מכביש כדורסל (49.8%), שחייה (30.9%), כדורעף (30.7%), וכל ספורט אחר שנבדק.

כדורגל גם חוצה גילים באופן שאינו נפוץ ברוב הספורט בארצות הברית. בקרב שחקני הנוער היספנים/לטינו הנוכחיים, הכדורגל הוא הספורט המבוקש ביותר (41.6%). בקרב שחקני הנוער הכוכים/הלבנים הנוכחיים הוא מדורגת בין שלושת הספורטים העיקריים (57.2% השתתפות לכל החיים). בקרב ילדים שמעולם לא שיחקו ספורט מאורגן, הכדורגל הוא עדיין הספורט שהם ניסו לרוב באופן מקרי עם חברים ובני משפחה (28.3%).

ההשתתפות קיימת. גם היתרונות, לפי דיווחם של הילדים, קיימים. האתגר הוא מה שקורה בסביבות גיל 13.

מה עושה כדורגל נכון לילדים שמשחקים בו

לפני שאגיע לבעיית הסטופאוד, ראוי שנקדיש תשומת לב לנתונים על מה שכדורגל עושה לילדים שנותנים את הכל כדי להישאר בו.

89.4 אחוזים מהמתאמנים הצעירים כיום טוענים שהספורט משפר את הבריאות הפיזית שלהם. 83.7 אחוזים טוענים שהוא משפר את הקשר החברתי שלהם. 81.1 אחוזים טוענים שהוא משפר את מצבם הנפשי. 64.9 אחוזים טוענים שהוא משפר את יכולתם לשלוט ברגשות שלהם.

לדור של ילדים ששיח הבריאות הציבורית כמעט נטש אותו בגלל שהם מנותקים ומתבלבלים דיגיטלית, אלה נתונים משמעותיים. הילדים במערכת מדווחים על יתרונות אמיתיים ומתמשכים. הם לא רק משחקים כי ההורים שלהם הרשמו אותם. 92.9 אחוז מהספורטאים הנוכחיים אומרים שהם משחקים כי “זה מהנה ומשמח”. 90.0 אחוז אומרים שזה “חשוב ובעל ערך”.”

כאשר ילדים נשארים, הכדורגל עובד. זוהי הכותרת שרבים מכילים. תפקיד מועדוני הכדורגל הצעירים בארה"ב אינו להמציא הטבות שילדים אינם רואים. התפקיד הוא לשמור על מספר ילדים רב יותר לאורך זמן כדי שיוכלו לקבל את היתרונות שהנתונים כבר מאשרים שהם קיימים.

איפה הספורט מאבד אותם

מחקר אספן ציין את הגיל שבו ספורטאים לשעבר הפסיקו לשחק. המספרים ראויים לקריאה קפדנית.

5.7% הפסיק בגיל 11. 10.5% הפסיק בגיל 12. 13.0% הפסיק בגיל 13. 10.2% הפסיק בגיל 14. 11.3% הפסיק בגיל 15. 12.3% הפסיק בגיל 16. הממוצע של הספורטאים לשעבר היה 12.93 שנים.

חלון הגידול בפרישת שחקנים הוא השנים שבהן המועדונים מציבים את ההימור הגבוה ביותר. נסיעה או תחרות. קבוצה או קבוצת ב'. ליגת פרי-אקדמיה או ליגת פנאי. המעבר מליגת הפנאי לליגת הנוער התחרותית הוא הרגע שבו הביטחון העצמי של ילד בן 12 בהתפתחות שלו חשוב ביותר. זה גם הרגע שבו רוב המועדונים מקשים על בניית הביטחון הזה.

מי עוזב ומי מעולם לא התחיל

ניתוח Project Play ממצאי אספן מדגישים דפוסי דמוגרפיים שמספרים הראשיים יכולים להסתיר. הפער בין ילדים מסוימים לבין אחרים הוא גדול יותר. הבריכה שאינה משוחקת היא גדולה בהרבה עבור קבוצות מסוימות מאשר עבור אחרות. שני הממצאים חשובים עבור הכדורגל האמריקאי.

בין ילדים שפרשו מספורט מאורגן בגילאים 10 עד 13, 60% מהם היו שחורים, 48% מהם היו לטינים ו-34% מהם היו לבנים. חלון הפרישה שאנו מתארים כאחד הבעיות בספורט לנוער הוא, במובן מסוים, בעיה בספורט לנוער שמתרחשת בצורה חזקה יותר באזורים מסוימים מאשר באחרים.

קבוצת דמוגרפית	להפסיק בגילאים 10 עד 13	מעולם לא שיחק ספורט מאורגן
צעירים שחורים	60%	15%
נערה/ה לטינית	48%	30%
צעירים לבנים	34%	9%

מקור: ניתוח Project Play / מכון אספן של סקר הספורטאים הצעירים הלאומי 2025.

המספר שמעולם לא נצפה עבור צעירים לטיניים הוא נקודת המידע החשובה ביותר בכל המחקר בנוגע לכדורגל בארה"ב. צעירים לטיניים הם הקבוצה הדמוגרפית הסבירה ביותר לשחק כדורגל כשהם נמצאים במערכת. הם גם הקבוצה עם מאגר בלתי מנוצל הגדול ביותר שאינו מנוצל. 30% מתוך צעירים לטיניים מעולם לא שיחקו ספורט מאורגן, יותר משליש מהשיעור בקרב צעירים לבנים.

תפיסת הבטיחות היא חלק מהסיבה לכך. מבין השחקנים הלטינו-אמריקאים הנוכחיים, 55% אמרו שסיכון הפציעות מונע מהם לבחור ספורט ספציפי, לעומת 24% מהשחקנים השחורים ו-21% מהשחקנים הלבנים. עבור ספורט המבוסס על פיתוח מיומנות לטווח ארוך ועל השתתפות נרחבת, הפער שנותר לטשטוש הוא אמיתי, וזהו בעיה של השתתפות לפני שזהו בעיה של פיתוח.

לגבי הכדורגל האמריקאי בפרט, מדובר במשהו מבני. הצמיחה של הספורט בעשור הקרוב קשורה באופן הדוק להשתתפות משפחות לטיניות/ות. מועדונים שרוצים לצמוח צריכים לפעול עם הקהילה הזו בתנאים שבאמת משכנעים אותה: תקשורת ברורה בנוגע לבטיחות, גישה למועדונים הממוקמים בבתי ספר ומתקנים ציבוריים, ונקודות כניסה בעלות נמוכה יותר.

הפרופיל של ההורים בכדורגל אינו נוח לקריאה

סיכום המשחק הראה Proגם כי ההתנהגות של ההורים משתנה בהתאם לספורט. ההורים למשחקי כדורגל מדורגים גבוהים במיוחד ב-5 הספורטים שנבדקו בנוגע ל“כעס/מתלהבות מהביצועים” (16%) ו-“השוואה בין ילדים לשחקנים אחרים” (18%). שני המספרים הללו גבוהים יותר בספורט הזה מאשר בכדורסל, בבייסבול או בכדורגל.

בנוגע לספורט המבוסס על פיתוח מיומנויות לטווח ארוך ושמירה על שחקנים, תרבות הורים המאופיינת בהשוואה וייאוש עומדת בניגוד למודל הפיתוח שאליו מנסים להגיע המועדונים. זהו דבר שמועדונים יכולים ליצור באמצעות מבנה תקשורת נכון ופרספקטיבות פיתוח ברורות.

בעיית "אני לא טוב מספיק"

בקרב ספורטאים צעירים פעילים, 16.1% ציינו "אני לא טוב מספיק" כתלונה עיקרית על החוויה שלהם. בקרב ספורטאים לשעבר, המספר כמעט מוכפל ל-28.6%. זה הפער הגדול ביותר בין פעילים לשעבר בכל מערך הנתונים.

קראו את זה שוב. בקבוצה שעזבה את הספורט יש כמעט פי שניים ילדים שהחליטו שהם לא טובים מספיק מאשר בקבוצה שעדיין משחקת.

זו לא בעיית אימון במובן של אימון גרוע, שבו עסק הפוסט הראשון בסדרה. זו בעיה של נראות הפיתוח.

כשילד בן 12 לא רואה את ההתקדמות של עצמו, הוא מניח שהוא לא מתקדם. כשילד בן 13 לא מבין איך נראה השלב הבא, הוא מניח שהוא לא יכול להגיע אליו. כשלהורה אין דרך מובנית לראות את הפיתוח, הוא לא יכול להרגיע ילד שהעניין מעסיק אותו.

כאן התפעול של המועדון נפגש עם פיתוח השחקנים. מועדון שמנהל הערכות מובנות, נותן לשחקנים ולהורים נראות אמיתית להתקדמות ומתעד על מה כל שחקן עובד העונה, עושה יותר מאיסוף נתונים. הוא נותן לילד בן 12 סיבה להישאר.

העלות היא חלק מהתמונה, לא כל התמונה

העלות חשובה. בקרב ספורטאים צעירים פעילים, 18.5% ציינו "יקר מדי לשחק" כתלונה עיקרית. בקרב ספורטאים ממשפחות עם הכנסה נמוכה, המספר עולה ל-23.9%. בקרב ילדים שמעולם לא שיחקו, 27.0% מקבוצת ההכנסה הנמוכה ציינו את העלות כסיבה שלא יתחילו.

בכדורגל הנוער בארה"ב, זה מבני. מודל ה-pay-to-play בנה מערכת שמסננת לפי הכנסת משק הבית לפני שהיא מסננת לפי כישרון. נתוני אספן מאשרים מה שרוב מנהלי האימון כבר יודעים: מאגר השחקנים שהמועדון מפתח בסופו של דבר מעוצב יותר על ידי יכולת המשפחה לשלם מאשר על ידי הפוטנציאל האמיתי של הילדים.

אבל העלות לבדה לא מסבירה את המצוק. הנראות כן.

מה מועדונים יכולים לשנות

את העלות קשה למועדון בודד לפתור. את בעיית נראות הפיתוח לא. שלושה שינויים תפעוליים מזיזים את עקומת השימור.

לנהל הערכות אמיתיות. רוב המועדונים שולחים מכתב בסוף העונה וקוראים לזה מעקב פיתוח. נתוני אספן מבקשים משהו ספציפי יותר. שחקנים והורים צריכים תמונה מתמשכת של ההתקדמות מול סטנדרט מוגדר. פלטפורמת אימון שתומכת בהערכות שחקנים מובנות הופכת את "אני לא טוב מספיק" לשיחה על מה לעבוד עליו עכשיו.

להפוך את מסלול הפיתוח לגלוי. ילד בן 12 שרואה איך נראות U13, U14 ו-U15 נמצא במקום אחר בראש מילד שיודע רק אם הוא עלה לקבוצה א' השנה. מועדונים שמפרסמים את המתודולוגיה שלהם, את אבני הדרך בפיתוח ואת קריטריוני ההתקדמות נותנים לילדים משהו ספציפי לשאוף אליו.

לחבר את נתוני הביצועים לתהליך העבודה. וידאו, נתוני GPS וכלי אנליטיקה אחרים נמצאים היום בכל מקום. המועדונים שמנצחים בקרב על השימור הם אלה שהופכים את הנתונים האלה למשהו ששחקן באמת יכול לראות, להבין ולהשתמש בו. נתונים שיושבים בכלי נפרד שאף אחד לא פותח הם נתונים מבוזבזים.

החשבון של השימור

בקרב ספורטאים צעירים פעילים, רק 13.2% מאמינים שיש להם את היכולת לשחק ספורט מקצועני. 18.6% מאמינים בקולג' ברמה גבוהה. 18.5% בקולג' ברמה נמוכה יותר. הרוב המכריע של הילדים בספורט הנוער לא שואפים לקריירה מקצוענית. הם שואפים לספורט בתיכון, לקבוצות קולג', לשחקנים חובבים לכל החיים ולבוגרים בריאים.

אז השיחה על שימור היא לא באמת שיחה על ייצור שחקנים מקצוענים. היא שיחה על השאלה אם כדורגל הנוער האמריקאי משאיר ילד בן 13 בספורט מספיק זמן כדי שהתועלות שתועדו במחקר אספן באמת יצטברו. 81.1% שיפור במצב הנפשי. 83.7% שיפור בקשרים החברתיים. 89.4% שיפור בבריאות הפיזית.

המצוק חשוב כי החלופה היא רק לעתים רחוקות "הילד עובר לענף אחר". החלופה היא שהילד עובר למסך.

הסדרה עד כה

זה הפוסט השלישי בסדרה של שלושה על המשמעות של סקר הספורטאים הצעירים 2025 למועדוני כדורגל נוער ולאקדמיות. הפוסט הראשון עסק במשבר העקביות באימון. השני בהתנהגות הורים. הפוסט הזה סוגר עם השימור.

לקריאה נוספת

הסקר המלא של מכון אספן בנושא ספורטאים צעירים לשנת 2025 זמין באמצעות האתר הבא: תוכנית הספורט והחברה של מכון אספן. לסיכום של 15 הממצאים המשמעותיים ביותר, ראו את Project Play.

שאלות נפוצות